פסק-דין בתיק עפ"ת 28221-01-12

לפניי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתן על ידי כב' השופטת אוסטפלד-נאווי (בית משפט תעבורה מרכז) בתיק תאונת דרכים 2327-02-10 מיום 4.1.12.

המערערת הורשעה לאחר שמיעת ראיות והעונש שגזר בית משפט קמא קנס בסך 1,500 ש"ח, פסילת רישיון לתקופה של 4 חודשים ופסילה על  תנאי בת 3 חודשים למשך שנתיים.

בנימוקי הערעור מציין ב"כ המערערת כי בית משפט קמא טעה כשקבע כי הנאשמת נהגה ברשלנות למרות עדותו של עד תביעה 1, נהג הטויוטה, המודה כי לא ראה את המכונית וכי המכונית הגיחה במהירות עצומה והעיפה אותו.

העד אומר כי נהג במהירות של לא יותר מ-40 קמ"ש ואילו בית המשפט קובע שנהג במהירות של לא יותר מ-30 קמ"ש.

בית משפט טעה כשלא קבע כי עד זה העיד עדות שקר לאור מיקום הנזקים בשני הרכבים וממיקום זה עולה מסקנה הגיונית אחת כי הוא פגע במכונית המערערת בדופן הימני קדמי של מכוניתה.

עוד נטען כי טעה בית משפט קמא שלא קיבל טענת ב"כ המערערת לפיה המערערת לא חסמה את דרך הטויוטה ואילו נהג הטויוטה היה שומר על הימין והיה עירני, היה מבחין גם ברכב ההונדה ומספיק לעצור ולא לפגוע בהונדה.

עוד נטען כי בית משפט קמא טעה כשקבע כי למערערת היה שדה ראיה מספיק וכי הייתה אמורה להבחין ברכב הטויוטה אך לא עשתה כן.

עוד טעתה כב' השופטת בבית משפט קמא כשקבעה כי פסקי הדין שהוצגו לה אינם דומים לעניין זה. עוד נטען כי בית משפט קמא טעה כשלא התחשב בעדות המערערת לפיה עצרה לפני קו העצירה אך מפאת העובדה כי שדה הראייה לימין היה חסום על ידי מכונית שחנתה בפינה, נאלצה להתקדם ולעצור, כך מספר פעמים, על מנת להגדיל שדה ראיה ובסוף מימין הופיע פתאום נהג הטויוטה ופגע בה.

לא הובאה כל ראיה לסתור עדות המערערת ובנסיבות אלה לא יכלה בשום אופן המערערת למנוע את תאונת הדרכים.

לעניין העונש נטען כי לאור התרשלותו ותרומתו לגרימת התאונה של נהג הטויוטה העונש של פסילה בת 4 חודשים הינו חמור למדי, המערערת נמצאת בחודשי היריון אחרונים, נזקקת לרכב, עברה נקי ועל כן יש מקום לבטל את עונש הפסילה בפועל ולהעמידו על פסילה על תנאי בלבד.

ב"כ המשיבה מבקשת את בית המשפט שלא להתערב בהכרעת הדין. מדובר במערערת שלא צייתה לתמרור, היה לה שדה ראיה מימין, כך נקבע על ידי הבוחן באופן חד משמעי, סתירות בעדותה, במשטרה סיפרה כי עצרה עצירה אחת בלבד. בעדותה בבית המשפט הודתה שלא הבחינה כלל ברכב הטויוטה עד הפגיעה בו, היה לה שדה ראיה פתוח והייתה יכולה למנוע את התאונה, ולעניין העונש, לאור חומרת העבירה, הפגיעה בגוף, התנהגותה עובר לתאונה, העונש שנגזר הינו סביר ואין להתערב בו.

לגופו של עניין, דין הערעור להידחות.

מתוך חומר הראיות עולה כי בנתיב נסיעת המערערת היה מוצב תמרור ב36 המורה ליתן זכות קדימה לרכבים האחרים. התמרור נראה בבירור. כך עולה על פי התמונות ת/8. וגם אם הצבתו של התמרור נעשתה שלא כדין, כטענת ב"כ המערערת, ועל אף שויתר על טענתו במסגרת סיכומיו, גם אז על המערערת ליתן זכות קדימה לרכב הטויוטה שמגיע מימינה. זאת לאור תקנה 64(א) לתקנות התעבורה.

בית משפט קמא מתייחס לסתירה בעדות המערערת בחקירתה במשטרה - ת/4 וממנה עולה כי עצרה בקו העצירה בלבד ובבית המשפט אמרה כי כלל לא הבחינה ברכב הטויוטה עד שהרגישה את הפגיעה ברכבים.

על פי עדות בוחן התנועה, עד תביעה 2, היה למערערת שדה ראיה פתוח למרחק של 30.8 מטר. קביעתו זו נעשתה לאחר מדידת שדה הראיה במקום, כולל כלי רכב שחנה מצד ימין בפינה וזאת כאשר המערערת בחקירתה אינה טוענת כי רכב שחנה בצד ימין והפריע לשדה ראייתה חנה בסמוך יותר לצומת. כל שהיא טוענת שאינה זוכרת את הרכב אלא רק את העובדה שחסם שדה ראייתה.

בית המשפט מגיע למסקנה כי גם אם היה רכב חונה, למערערת היה שדה ראיה פתוח וציות לתמרור שהוצב בנתיב נסיעתה היה מונע את התאונה.

בית המשפט מנתח את החישובים,על פי עדות בוחן התנועה, ומגיע למסקנה כי המערערת יכולה הייתה למנוע את התאונה אילו הייתה נותנת לרכב הטויוטה את זכות הקדימה.

על החובה ליתן זכות קדימה עמד בית המשפט העליון רבות. ראה לעניין זה ע"פ 10332/03 אליו מפנה בית משפט קמא בהכרעת הדין ובצדק.

לאחר עיון בתיק בית משפט קמא ובהכרעת הדין, אני מוצאת את קביעת בית המשפט כי המערערת הייתה אחראית לתאונה ולא מדובר בתאונה בלתי נמנעת כנכונה ואין מקום להתערב בהכרעת הדין.